צלחות והצלחות

בתחילת דרכי לא ידעתי כמה משמעות וכוח יש לצלחת. בשביל רוב האנשים צלחת היא סתם עיגול שטוח שעליו אנחנו שמים אוכל אבל לצלחת יש תפקיד משמעותי בשובע שלנו, בסיפוק מאוכל, בכמויות הנאכלות ובהצלחה שלנו בתהליך.

מכירים את הרגע הזה שבא לכם גלידה, פתחתם את המקפיא, הוצאתם קופסא של גלידה וכפית מהמגירה והתיישבתם בסלון, כיף לכם טעים לכם ופתאום.. הגלידה נגמרה. מה? אבל איך? לא שמתי לב שאכלתי.. או שכן? אבל זה נגמר כל כך מהר שלא הרגשתי שבאמת אכלתי.. חלקנו אפילו נלך לקחת משהו אחר לאכול בגלל אותה תחושה לא ברורה.. על ריכוז באכילה אדבר בפעם אחרת, כעת אני רוצה שתחשבו מה היה קורה אם במקום לאכול מהקופסא הייתם שמים לכם בקערה קטנה, כוס או גביע? הייתם מסיימים די מהר נכון? ואז מה היה קורה? המטופלות שלי תמיד אומרת ״הייתי קמה לקחת עוד״ (אני בטוחה שחלק מקוראים אומרים ״לא, אני הייתי עוצר/ת את האכילה אחרי כוס/גביע אחד כי הייתי אומרת לעצמי שמספיק״ אבל חשוב לי להדגיש שאני לא מדברת כעת על עצירה ממקום של מאמץ או החלטה אלא ממקום טבעי וכנה של הקשבה לגוף- כמה באמת בא לך לאכול?)

איך לקחת תוספת יעזור לי לעצור את האכילה?

בואו נדמיין סיטואציה יחד: אחרי כוס אחד בא לכם עוד? לכו קחו עוד, אחרי הכוס השניה תרצו עוד? לכו קחו עוד, בפעם השלישית גם? לכו קחו.. אני בטוחה שאתם שואלים אז מה הרעיון?! לקום לשבת לקום לשבת? לא, ממש לא אבל תיהיו בטוחים שאחרי כמה פעמים ימאס לכם לקום ותעדיפו להישאר לשבת, ומה יקרה אז? עצרתם את האכילה לפני סיום קופסאת הגלידה וזאת מבחינתי הצלחה (כל עוד זה מבחירה ונועם ולא בכוח). חלק יגידו ״אבל עדיין אכלתי הרבה גלידה״ יכול להיות, אם כך השאלה שלי היא אז למה אכלת גלידה אם הרגשת רעב בבטן? גלידה היא מתוקה וטעימה אבל אם ניהיה רעבים נאכל ממנה הרבה יותר מאשר אם ניהיה שבעים. כשאנחנו יוצרים לנו מעיין נקודות עצירה שכאלו: גלידה בכוס, חטיף בצלוחית, עוגיות בצלחת, קרקרים בצלחת במקום מהשקית, חטיפים קטנים ולא שקית ענקית. כך אנחנו מאפשרים לנו ליצר נקודת חשיבה שבה אנחנו תוהים ״ האם בא לי עוד?״ מחשבה שלא היתה במידה וכל השקית או הקופסא היתה לידי והיד פשוט היתה מכניסה לי לפה עד שהיא היתה נגמרת…

מחקר הפופקורן

אשמח לספר לכם על מחקר מעניין שנקרא מחקר הפופקורן, במחקר זה חילקו קבוצה גדולה של אנשים ל4 קבוצות: חלקם קיבלו קופסא ענקית או קטנה של פופקורן וחלקם קיבלו פופקורן טעים או מיובש ולא טעים בצורה כזו:

• פופקורן טעים בקופסא קטנה

• פופקורן טעים בקופסא ענקית

• פופקורן יבש בקופסא קטנה

• פופקורן יבש בקופסא ענקית

הושיבו את כל משתתפי המחקר לצפות בסרט, ובסופו אספו מכולם את הפופקורן ובדקו את האכילה של כל קבוצה.

תוצאות המחקר הראו שלמרות שכל חברי קבוצת הפופקורן היבש התלוננו על היותו יבש, הם אכלו חצי קופסא לא משנה אם קיבלו את הקופסא הקטנה או הגדולה! זאת אומרת, הקבוצה שקיבלה פופקורן יבש בקופסא גדולה אכלו פי 4 מהקבוצה שקיבלה פופקורן בקופסא קטנה. המסקנה היא גם אם האוכל לא טעים לנו אנחנו נאכל לפי העין ולפי הכמות שיש מולנו! אם כך, אם ניקח מלכתחילה פחות בצלחת האם נשבע בכל מקרה? מחקרים מראים שכן, אך שימו לב, אם החיבור שלכם למערכת הרעב והשובע לא חזקה, לא יהיה לכם קל לזהות את השובע. גם על זה יש לעבוד על מנת להרגיש את תחושת השובע או במילים אחרות את הצורך לעצור.

מחקר המרק

מחקר נוסף שארצה להציג לכם הוא מחקר המרק, במחקר זה הגישו לאנשים קערת מרק המחוברת בתחתית לצינורית שמזרימה מרק לקערה כל הזמן. תוצאות המחקר הראו שמשתתפי המחקר אכלו פי 3-5 מכמות המרק שהיו אוכלים במידה ולא היתה צינורית שמזרימה מרק לקערה. המחקר מלמד כי אנחנו מסתמכים יותר על כמות האוכל בצלחת שלנו מאשר על תחושת השובע שלנו וכמו שאמרתי קודם , עבודה על זיהוי השובע תשפיע על האפשרות לעצור!

מתי אתם אוכלים בלי צלחת ומה זה אומר?

• מנשנשים מהסיר לפני שאוכלים? מצב זה בדרך כלל יעיד על שילוב בין רעב מוגבר (מומלץ לאכול לפני שמגיעים לרמת רעב שכזו – ממליצה להכין אוכל מראש) ו/או חוסר יכולת לדחיית סיפוקים שעל כך אסביר בהמשך.

• מנשנשים מכל מה שאתם רואים? גם זה מרמז על צורך בעבודה על דחיית סיפוקים ואף זיהוי רעב, האם אני אוכלת כי אני רעבה? אם כן, למה אני לא מכינה לעצמי צלחת שתשביע אותי? במידה ואני לא רעבה גם כאן יש צורך על עבודה בדחיית סיפוקים, האם יש לי יכולת להתאפק ולא לקחת? מה יקרה אם אני לא אקח? מה אני אחשוב? מה אני ארגיש? זה דורש בירור מעמיק כדי לפתור את זאת.

• אוכלים ללא צלחת רק באוכל ״לא בריא/משמין״? לרוב נאכל מאכלים ״רעים/לא טובים/ לא בריאים (כל אחד מגדיר זאת אחרת) ללא צלחת עקב רגשות אשם. תחושת האסור ששוררת סביבנו גורמת לנו לרצות לעבור על החוקים (דמיינו שאני אומרת לכם אל תלחצו על הכפתור האדום, לא תרצו להסתכל עליו יותר? לחקור אותו? אולי אפילו לגעת?). אם כך, למה אי אפשר לאכול מאותו בורקס אבל להרכיב ממנו ארוחה יחד עם סלט, ביצה וגבינה? האם האשמה לא נותנת לי או שאני פשוט לא יודעת ליצר איזון? כדי להצליח לאכול הכל ובכמות שנעימה לי אני צריכה לעבוד על תחושת האשמה שלי וכדי ללמוד ליצור צלחת מאוזנת צריך ללכת לכתבה שלי ״בא לי באלאנס״.